חדשנות - השיבוט הנאור

הרעיון של שיבוט בני אדם הולך וצובר מודעות חרף היותו שנוי במחלוקת.באופן מיידי עולה בדמיון הפחד מפני כל התרחישים האפשריים: מהכיוון הגזעני ("בלייד ראנר" או "מה קרה בגטקה"),
הקמת צבא לוחמי-על (בסגנון "בטלסטאר גלקטיקה"), שימוש באברי אדם למטרות קוסמטיקה או סחר באיברים, הארכת תוחלת החיים ("איש המאתיים") וכן הלאה. הפחד בא לידי ביטוי גם מהתוצאות המעוותות כגון "פרנקנשטיין' או "המספריים של אדוארד". קולם של אנשי מדע המספקים הסברים ביולוגיים לתופעת התאומים (סוג של שיבוט 'טבעי'), או לייחור בצמחים - הפועלים על אותו עיקרון - נשמע הרבה פחות. כך גם המערכת הרפואית, בה טכניקת השיבוט מסמנת עידן חדש בתחום הריפוי אינה מצליחה לשכנע את הספקנים. אולי בזכות הפוטנציאל לריפוי במקרים סופניים (למשל דרך חידוש והחלפת רקמות) יווצר סדק קל בחומת ההתנגדות של דעת הקהל.


המעבר משיבוט כבשה לשיבוט אנוש נמצא כמעט בהישג יד,
וייתכן כי כבר כיום נוצרים דגמים התחלתיים, לפחות בתחום הרפואה.
אנשים הבוחנים את הנושא אף רואים בכך פוטנציאל להחזיר את תוחלת החיים של אנשי בראשית.
כידוע, לאחר המבול (בראשית פרק ו'),
נגזר על האדם קיצוב של מאה ועשרים שנה, לאחר עשרה דורות מאדם עד נוח - שאורך חייהם הגיע כמעט לאלף שנה... גם כיום נעשה שימוש- מזערי אמנם- בשיבוט, התומך בבריפוי ובשיפור החיים על ידי החלפת תאים מתים ברקמות חדשות. האין השיטה כבר בשימוש בניתוחים פלאסטיים למטרות שיקום או אסתטיקה ?
ההוגה החברתי המפורסם יורגן הברמאס מעלה במאמרו "נגד שיבוט בני אדם" טיעונים רבי משקל לתופעה
(שהיא לפי שעה תיאורטית) של שיבוט בני אדם שישמשו עבדים, בבחינת קניין המחזיר אותנו לתקופות האפלות של האנושות.
[ראה "הקונסטלציה הפוסט-לאומית", הוצאת אדום 2001]. הברמאס רואה במעשה זה כבלתי מוסרי השולל את חירות האדםחשיבות הדיונים האתיים, או הביו-אתיקה (כפי שמוגדר הענף החדשני בפי העוסקים במוסריותו של הפרוייקט הגנטי) מהותית ובעלת משקל רב, אך עדיין מעניין לפתוח את שאלת הגבולות והטאבו. האם לא יהיה בכך היבט הומאני אשר יאפשר להקל על אוכלוסיית הנכים? מוטב לאפשר למדענים להמשיך ולפתח את הנושא, ובמקביל לדון בקדמה הטכנולוגית באמצעות חינוך, הסברה, ודיונים פתוחים במשמעויות האתיות, החברתיות והתרבותיות העולות מכך .

חדשנות - למידה בין תחומית

הנושא הבין - תחומי זוכה כיום להתייחסות הולכת וגוברת, הן במוסדות החינוך והן באקדמיה.

נעשו תכניות, ובעקבותיהן ניסיונות יישום על שילוב מדעי הטבע עם ידיעת כדור הארץ (לדוגמא מים), או בין אמנות למדעים מדויקים
(כגון אדריכלות המשלבת אמנות וגיאומטריה).
אל כיום קהל היעד הוא מורים ומרצים.
איך תהפוך הדרישה ללמידה בין תחומית לנחלת הכלל ?
מהן הדרכים לעורר את המודעות לחשיבות הנושא ללומדים מכל גיל ?
בנוסף, האם ניתן ליצור גופי ידע להיכרות עם הנושא וכבסיס ללמידה אוטונומית גם מחוץ לכותלי בית הספר ?
אירועים בין תחומיים יכולים להביא אל הרחוב ומרכזי הערים והתקשורת את הידע החדש.

הנחיצות בהעשרה מסוג זה גוברת על רקע תקופתנו: כיום מעמיק הפער בין מקצועות ותחומי עניין המנותבים לתכליתם הבלעדית של מומחים בשטח. העלאת המודעות הזמינה ביותר היא אירוע חדשותי המשלב מספר תחומים, כפי שקרה לאחרונה בתחום הרפואה, התזונה והחקלאות, סביב ההנדסה הגנטית המקשרת בין שלושתן. החקלאות המודרנית משולבת בידע גנטי, ההופך ומשנה את צבעם וטעמם של תוצרי הפרי והירק, והתזונה המשלימה מתמזגת עם גלולות בית המרקחת. הרפואה כבר מפעילה ידע שפותח בתחום הביוטכנולוגיה, היא הדוגמא השנויה במחלוקת של שיבוט בעלי חיים. יתרה מכך, אם התפתחות הביו-טכנולוגיה משיקה לבעיות אתיות כפי שקורה בנושא השיבוט, נוצר עניין מיידי במפגש הבין תחומי
בין מדעי החיים לדיסציפלינות של הגות ומוסר, ומתרחבת הדרישה ללמידה בין-תחומית אינטנסיבית.
בצד התחומים המובהקים שהם ברי שילוב (ביולוגיה/ הנדסה; חקלאות/ גנטיקה; תזונה/ כימיה),
ניתן למצוא דוגמאות גם בתחומים הומניסטים כגון ספרות/ היסטוריה/ אמנות.
מאז התקופה הקלאסית מוכרת הזיקה האמיצה בין התרבויות המתחלפות לבין התמורות ההיסטוריות.

הרקע ההיסטורי חיוני להבנת היצירה כגורם המצמיח התפתחויות ושינויים מקבילים באמנות התקופה. הבנה עמוקה של השפעות הגומלין בין התחומים מעמידה בפרופוציות הראויות את הלמידה והמחקר, במקום העיוות בשיטת הלמידה הנהוגה, במקטעים הרמטיים ונבדלים זה מזה. חבל להכיר את ה"גרניקה" של פיקאסו כניספח אגבי בלימוד תולדות מלחמת האזרחים בספרד. או להיפך, להכיר "על קצה המזלג" את עליית הפאשיזם, תוך כדי למידת הציור המופשט של פיקאסו וה"גרניקה" בפרט.
נראה כי הלמידה הבין תחומית מרחיבה את אופקי המחשבה ואת המבט הגלובאלי על הידע המצטבר,
ובד בבד מעמיקה את המודעות לתהליכים אקטואליים. טיפוח גישה זו עשויה לספק כלים להתמודדות עם האתגרים של ימינו.

ארבע רשויות

מאז העמדת מבנה המשטר על "שלוש רשויות" בימי המהפכה הצרפתית,
נוהג העולם החופשי להפריד בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, כתשתית לכל מדינה דמוקרטית. שמירת האיזון ביניהן דורשת התמודדות מתמדת וחינוך האזרחים לערנות ולפעילות אקטיבית מתמשכת כדי שהאיזון לא יופר.
מלבד מקרים קיצוניים בהם נוצלה פתיחות הדמוקרטיה למטרות כוחניות, חרף הבעיות זהו הפיתרון הטוב לפיזור הכוח הרודני, וגם אם אינו פתרון אידיאלי, לפחות הוא בגדר "הרע במיעוטו".
עם זאת, הגיע הזמן אולי לפתח התייחסות מחודשת לחשיבה המדינית הוותיקה. הצורך בשינוי עולה ולו גם מהטעם הפשוט שמחשבה מדינית זו, אשר נהגתה בין היתר ע"י מונטסקייה, נהגתה במאה ה-18. כמה השתנה העולם מאז התקופה המלוכנית והפיאודלית, שאותה פרצה תורתו של מונטסקייה בביקורתו המעמיקה.[לינק לויקיפדיה, הפרדת רשויות]
מכל בחינה שהיא -
מדינית,
דתית,
חברתית,
מדעית,
אמנותית - עברה האנושות למציאות שונה בתכלית, תוך התנסויות הסטוריות עקובות מדם.
עידן ההייטק, שאפילו לא עלה בדמיונם של אנשי חזון מלפני 250 שנה, הוא המאפיין המובהק ביותר של המציאות החדשה, המבדיל אותה מכל קודמותיה. הגלובליזציה צברה תאוצה באמצעות התקשורת המקוונת וגברה המודעות לשיתוף פעולה כלל-עולמי במאמץ לתיעול נכון של המשאבים. תהליכים אלה יכולים להוות תמריץ לחשיבה חדשה על כוחה של התקשורת כגורם שלטוני.

הרחבת המסגרת המשטרית משלוש לארבע רשויות, כאשר הרביעית היא הרשות המתקשרת
(על משקל "רשות השידור", במלוא מובן המילה).
הפרדת הרשות המתקשרת מן הרשות המבצעת יכולה לתת לעולם ההסברה את המקום שזו תופשת כבר ממילא באופן מעשי.היכולת להשפיע, הנתונה בידי התקשורת, פותחה בימי רפובליקת וואימאר, שגייסה את הקולנוע, הצילום, הרדיו, תאורת השילוט, אמצעי ההגברה בכנסים המוניים לטובת אינטרסים עסקיים ומדיניים שהפעילו מנגנוני פרסומת ותעמולה לשם שליטה על דעת הקהל. לרוע המזל, מנגנונים אלה אומצו ושוכללו באופן ציני בידי הרייך השלישי.
כיום,
על רקע מציאות יותר מפוכחת, ניתן לרתום את כוח התקשורת למקום הראוי לה, כאשר היא עצמה תהיה נתונה לבקרה ציבורית, כמו שלוש הרשויות שמאזנות זו את זו. מודל שלטון דמוקרטי מסוג זה יבטיח שמירה על פרופורציות הן בתוך מעגלי ההסברה/התעמולה עצמם, והן בבלימת התפתחות כאוטית של גוף שהולך וצובר כוח השפעה הנתון בינתיים לחסדי המקריות.
ככל רעיון חדשני, טבעי שדגם ממסדי שונה יעורר הסתייגויות, חששות וחוסר אמון. אך מוטב אולי להקדים תרופה למכה, במקום לצפות למשבר, שיחשוף מאליו את העוצמה שיש בידי המשתמש בכלים הטכנולוגיים להעברת מסרים ספונטניים כרצונו. משהו מהטעם הזה מוכר לנו מהדוגמה האבסורדית של הבהלה ההמונית שאחזה בתושבי ניו יורק בשנת 1938, עם שידור הידיעה הבדיונית (בתשדיר של ה. ג'י וולס) על פלישת אנשי המאדים לכדור הארץ.[לינק לויקיפדיה, "מלחמת העולמות"]

שידרוג מודולרי

כל אימת שחלה תקלה במכשיר מקוון,
המחשבה הראשונית אינה לתקן את המכשיר כי אם לרכוש חדש. הפיתויים הם רבים :
העדפה של גרסה חדישה יותר, עלות התיקון - ולעיתים גם הבדיקה המקדימה - יכולים להיות גבוהים מאד (לפעמים עד שליש מן המחיר המקורי).

מעבר לכך, קוסמת לנו ההבטחה כי מכשיר חדש יכלול תוספת שתזכה אותנו בכרטיס לדור השלישי, הרביעי, המשודרג חדשות לבקרים. תפוגת המותגים החדישים גדולה הרבה יותר מקצב החלפת הרכב, שהיה בעבר מאפיין מובהק של עידן הקדמה.
ברם דרישות השוק, בייחוד בשעת משבר כלכלי, מצביעות על הצורך להמציא מנגנון לחלקי חילוף שייתן מענה לתקלות מקומיות, במידה שאינן מחייבות את החלפת המכשיר כולו. המכשיר המחודש, בחלקי חילוף מודולאריים ולהרכבה עצמית, יכול גם לצמצם במידה ניכרת "כאב ראש" אקולוגי: מי יזכור את המציאות האבסורדית שנוצרה כיום, של ערמת הגרוטאות שמצטברת מהתיישנות שהיטיב לתאר הסרט "Wall-E". חלקי החילוף מאיטים בהרבה את תהליכי השחיקה והמחזור.

המעבר לשלב הבא הוא נגיש מאי-פעם, במיוחד לאור העבר בו כל התפתחות הייתה כרוכה במנגנון מסורבל ביותר. לפני המצאת הדפוס ישבו אלפי נזירים שהעתיקו בעמל רב כתבי - יד בכמות מוגבלת, כדי להפיצם בפלח אוכלוסייה מצומצם ובאחוז מועט מבין יודעי קרוא וכתוב. כרכי הענק שיצאו תחת ידיהם היו מדהימים בכובדם ובגודלם, אך גם ביופים: עיטורים, טיפוגראפיה אמנותית בראשי המשפטים ועיטור הכותרת על הכריכה. כיום, תרבות זו שנחשבה לשיא הקדמה נמצאת אך ורק במוזיאונים.
מציאת שיטה מעשית, שתשנה את הרגלי הצריכה של מכשירי התקשורת המודרניים, תאפשר להמיר את פס הייצור הקונבנציונלי בשיטות חדשניות ונגישות לכל משתמש. אם נמשיך את ההקבלה בין מהפכת הדפוס אשר איפשרה שכפול והפצה מהירים,

לבין התקשורת הרווחת בימינו, יהיה זה טבעי לעבור למכשירים המורכבים באופן מודולארי. כשם שאינך צריך להיות נגר כדי להרכיב חלקי רהיט שנרכש במארז קומפקטי יחד עם הוראות הברגה פשוטות, כך יכול כל צרכן להפוך לטכנולוג "אינסטנט" לצרכי המכשיר הדיגיטלי שיירכש כמארז (כולל חלקי חילוף והוראות התקנה לעת הצורך).
המעבר לשידרוג מודולרי דורש תכנון ותשומת לב,
אך שילובו במחזור החיים - שלנו ושל המכשירים סביבנו - יביא תועלת לכולם.

חדשנות - ליזר ממוגן

השימוש בלייזר ממנף את הטכנולוגיה לקראת עידן חדש שתואר רבות בסרטי מדע בדיוני שונים.
כבר כיום עומד ציוד הלייזר לרשות הרפואה, התאורה, החימוש והתעשייה העדינה,
ומאפשר להם מהירות, רגישות, גמישות והפעלה ממרחק. הניתוח המורכב ביותר מתבצע בבטיחות מירבית, וחיתוכי מתכת מעוצבים במהירות הבזק ובמירקם אמנותי. אולם ככל שהשימוש בלייזר נפוץ ונגיש יותר,
הוא עלול להוות סכנה ממשית, אם מתוך רשלנות, טעות אנוש ואם מתוך זדון,
כדוגמת התקרית שבה אוהדים יוונים סנוורו את שוער נבחרת ישראל, דודו אוואט,
באמצעות קרן לייזר במהלך הפנדל המכריע במשחק בכרתים("פיפ"א כבר הזהירה את יוון מפני ביצוע עבירות דומות בידי אוהדיה במשחקים קודמים" - מן העתונות בתאריך 7/4/2009)

עולה השאלה, האם מערכת מיגון נאותה זוכה לפיתוח הולם באותה מידת שיכלול ?
אנו מכירים לא מעט דוגמאות לשיטות מיגון שמטרימות את הפגיעה.
- המצאת החשמל הולידה במקביל את הצורך בהארקה, לנוכח סכנת ההתחשמלות
- מנגנון אבטחה בצורת אנטי-וירוס מאבטח את המידע במחשב.

היכן ומתי יימצא החיסון שיעמוד בפני עוצמת הלייזר, כשהוא נמצא בידיים הלא נכונות (בידי אדם או גוף כלשהו) ?עידן הלייזר, משוכלל ככל שיהיה, מחייב חשיבה על נקודות תורפה החשופות לסיכון. ניתן לתכנן משקפי מגן מפני סינוור ואף פגיעה ברשתית העין, לעצב ביגוד חסין קרינה (כדוגמת מערכת הלבוש חסין האש בשימוש שירותי הכבאות), לפתח ריסוס מונע וכיוצא באלה.הנגישות של כמעט כל אחד לקרן לייזר שמורכבת על נשק קונוונציונלי - אקדח או רובה - הולכת ומתרחבת, והתופעה מעוררת את הצורך בשכלול מקביל של אמצעי מיגון אלקטרוניים, "על כל צרה שלא תבוא"

.
אין הדבר אומר שצריך להבהל ולפתוח במירוץ מיגון,
אך הנחיצות בתחושת הביטחון כערך הישרדותי הטבוע באדם יכולה להוות אתגר לפיתוח תעשיית מיגון מתקדמת.
(ולסיום: לינק ללייזר אוסטין פאוורס )

חדשנות - חינוך אלטרניבי

חדשנות - חינוך אלטרנטיביהחינוך הולך ונעשה חופשי ודיאלוגי, ועם זאת, במישור הפורמאלי עדיין לכוד בתפישות מיושנות, הן במסגרת הבית-ספרית והן בשיטות ההוראה. בישראל מעטים מאוד בתי ספר נסיוניים, ואלה שהחלו, כגון "בית הספר הפתוח" "תיכון ניסויי" "דמוקראטי" וכדומה, הולכים ומתמעטים.

המושג "חינוך אלטרנטיבי" ו"בית ספר אלטרנטיבי" מוכר במדינות המערב מזה עשרות שנים. מאז הנסיון המופתי של "סאמרהיל" (הספר ויישומו בפועל, מ-1924) בבריטניה, פשט רעיון בית הספר הפתוח ואף בוצע בכיוון דומה תוך עניין גובר והולך. בצרפת למשל צצו "בתי ספר על פי פריינה" - Ecole Freinet (מ-1966) - שמשכו אוכלוסיה שוחרת חדשנות בחינוך, הורים כילדים.(ראה לינק ויקיפדיה, באנגלית Ecole Freinet).

בתי הספר הנסיוניים הללו שמו להם למטרה להוות "בית גידול" נעים, הכולל יחס אישי לנפש הילד, הזקוק לאוירה חופשית בין המבוגר המדריך לבין הילד הקולט. בהתאם לרעיון זה בוטלה ההירארכיה המעמדית המטפחת יראת סמכות, ובמקומה הושם דגש על יצירת עניין טבעי, ללא תלות בלעדית בהכוונה.
האם הצטמצמותם של מוסדות אלו מעידה על העדפת האינרציה,

על היעדר מערכת סבסוד או אולי על פחד של מערכת החינוך מאיבוד שליטה ?
כאמור, נעשים כיום ניסיונות שונים לרענן את מערכת החינוך, אם במסגרת בתי הספר ואם בגישושים פרטניים, אך הרפורמות מתמקדות בבפשרנות ובשינויים מתונים כגון טיפוח הלימוד המתוקשב. חסרה תנופה חינוכית כוללת, שתעורר את הרדומים בקהל היעד - אנשי חינוך, קהילות ומשפחות לקראת חינוך אלטרנטיבי ארצי.

אין צורך להרחיק עד ל"ביטול בית הספר" כשם ספרו הפופולארי של איוואן איליץ' (מ-1970) שרואה במוסדות הקיימים הפרעה ולא הכשרה של הלומד לקראת החיים. עם זאת, המסקנות שהציג מבוססות על האמון ביכולתו של הלומד הצעיר להגיע רחוק בחקירה עצמאית ומתוך עניין אישי. כיום, בעידן האינטרנט , יכולת זו גלויה לעין, בלי להזכיר מיומנות ושליטה מלאה בפן הטכנולוגי, העולה על פי רוב על כישורי הדור הקודם.

לאור זאת - איזה תפקיד מוטל על המוסדות החינוכיים ?
מקומו של בית הספר האלטרנטיבי יתבטא בהשמת דגש על הפן החברתי והחינוכי (במובן חינוך לערכים, לא לידע מסוים), ובאפשרות לחקור מידע באוירה נוחה (דשא, גן, מרחב בטבע או מושבים נוחים, כריות, ישיבה על השטיח, בקבוצות למידה, בצד פינות מחשוב ידידותיות ומעבדות מאובזרות שאינן מנוכרות).

ובעיקר - דרושה סביבה חינוכית תומכת, שבה המורה יתנהל יותר כמנחה ופחות כמומחה.

חדשנות - כישורי חיים

כישורי חיים
בבואנו לעודד החדרת נושא כישורי החיים כמקצוע במערכת החינוך, ראוי לפצלו לשני מסלולים: - המסלול המעשי, המספק כלים להתמצאות במסגרות חברתיות ומשפחתיות כמו גם בשוק העבודה והביקוש- המסלול התיאורטי, השואב השראתו מהגות הרלוונטית לתקופתנו.

על אף שהפרקטיקה חשובה ביותר,
ראוי להתעכב ולתהות על הכיוונים התיאורטיים בלימוד כישורי החיים. אחד מכיוונים אלו הינו התייחסות לחיבור בין כוח לידע, שנחקר בחצי המאה האחרונה בזכות הגותו המהפכנית של מישל פוקו, פילוסוף רב-תחומי שהיה ועדיין נחשב שנוי במחלוקת. פוקו הטיף לשינוי בתפישת הסדר הקיים בתחומי תרבות, משפט, רפואה ושלטון, אך בעיקר שם דגש על חקר השיח. כדוגמא ניתן להתייחס לתיאוריה העוסקת בשיטות המשטור והמשמוע של החברה, ההופכת עצמה לצייתנית מרצון, וכן להתייחסות אל ה"אחר" והחריג בצורה מקובעת ומופשטת על מנת לבודדם מחוץ לאותה חברה. אפשר לכתוב רבות על האיש והגותו, אשר הפך ברבות הימים לאורים ותומים ותרם לתיאוריה הביקורתית בצורה מהותית.

[לינק לערך 'מישל פוקו' בויקיפדיה]
קיים קשר מהותי בין פוקו לפיתוח כישורי חיים נאותים,
אשר בא לידי ביטוי בצורך לפתח מחשבה ביקורתית עצמאית- על האדם לבדוק מחדש סכימות הנתפסות כמובנות וקבועות. אמנם קיים קושי בערעור כל מה שנחשב לאמת, והתייחסות לכל "אמת" שהיא כפרי מוסכמות דמיוניות אשר נכפות באמצעות "כוח נסתר" מלמעלה. אך זהו תרגיל מחשבתי מומלץ המאפשר לשבור את השגרה ומסייע לבחון נושאים שונים מחדש. זוהי שאלה מהותית אשר ניתן לייחס אותה לכל היבט בחיינו.
שרה מיילס, מחברת הספר על פוקו,

מביאה, כדי להמחיש את ההסתכלות הספקנית שלו, ציטוט מדברי המחזאי נסים אלוני:"אם אתה רואה מרחוק מישהו עומד בפינת רחוב ומנפנף בידיים וצועק יתכן מאוד שהוא קורא למונית שעומדת מעבר לפינה שאתה יכול לראות, והאיש איננו משוגע כלל, כמו שבוודאי חשבת"

זוהי אמנם התייחסות כללית מאד לפוקו, אך היא מסייעת להבין כי עלינו לעיתים לעצור ולכבוש את הנטייה לדבר בהפשטה על מושג האדם, ולהחזיר לפרט, לאינדיבידואל, את הזכות לביטוי ולפיתוח של כישוריו האישיים. תהיה אשר תהיה תגובתנו לרעיונותיו המקוריים של פוקו, אין עוררין על תרומתו לעידוד החשיבה מחדש. בעידן הטכנולוגיה המתקדמת של ימינו וודאי יש צורך בעדכון השיח המקובע שאולי כבר פג תוקפו, ועל תילו לכונן שיח שיקלע לצרכי המאה ה-21.