חדשנות - השיבוט הנאור

הרעיון של שיבוט בני אדם הולך וצובר מודעות חרף היותו שנוי במחלוקת.באופן מיידי עולה בדמיון הפחד מפני כל התרחישים האפשריים: מהכיוון הגזעני ("בלייד ראנר" או "מה קרה בגטקה"),
הקמת צבא לוחמי-על (בסגנון "בטלסטאר גלקטיקה"), שימוש באברי אדם למטרות קוסמטיקה או סחר באיברים, הארכת תוחלת החיים ("איש המאתיים") וכן הלאה. הפחד בא לידי ביטוי גם מהתוצאות המעוותות כגון "פרנקנשטיין' או "המספריים של אדוארד". קולם של אנשי מדע המספקים הסברים ביולוגיים לתופעת התאומים (סוג של שיבוט 'טבעי'), או לייחור בצמחים - הפועלים על אותו עיקרון - נשמע הרבה פחות. כך גם המערכת הרפואית, בה טכניקת השיבוט מסמנת עידן חדש בתחום הריפוי אינה מצליחה לשכנע את הספקנים. אולי בזכות הפוטנציאל לריפוי במקרים סופניים (למשל דרך חידוש והחלפת רקמות) יווצר סדק קל בחומת ההתנגדות של דעת הקהל.


המעבר משיבוט כבשה לשיבוט אנוש נמצא כמעט בהישג יד,
וייתכן כי כבר כיום נוצרים דגמים התחלתיים, לפחות בתחום הרפואה.
אנשים הבוחנים את הנושא אף רואים בכך פוטנציאל להחזיר את תוחלת החיים של אנשי בראשית.
כידוע, לאחר המבול (בראשית פרק ו'),
נגזר על האדם קיצוב של מאה ועשרים שנה, לאחר עשרה דורות מאדם עד נוח - שאורך חייהם הגיע כמעט לאלף שנה... גם כיום נעשה שימוש- מזערי אמנם- בשיבוט, התומך בבריפוי ובשיפור החיים על ידי החלפת תאים מתים ברקמות חדשות. האין השיטה כבר בשימוש בניתוחים פלאסטיים למטרות שיקום או אסתטיקה ?
ההוגה החברתי המפורסם יורגן הברמאס מעלה במאמרו "נגד שיבוט בני אדם" טיעונים רבי משקל לתופעה
(שהיא לפי שעה תיאורטית) של שיבוט בני אדם שישמשו עבדים, בבחינת קניין המחזיר אותנו לתקופות האפלות של האנושות.
[ראה "הקונסטלציה הפוסט-לאומית", הוצאת אדום 2001]. הברמאס רואה במעשה זה כבלתי מוסרי השולל את חירות האדםחשיבות הדיונים האתיים, או הביו-אתיקה (כפי שמוגדר הענף החדשני בפי העוסקים במוסריותו של הפרוייקט הגנטי) מהותית ובעלת משקל רב, אך עדיין מעניין לפתוח את שאלת הגבולות והטאבו. האם לא יהיה בכך היבט הומאני אשר יאפשר להקל על אוכלוסיית הנכים? מוטב לאפשר למדענים להמשיך ולפתח את הנושא, ובמקביל לדון בקדמה הטכנולוגית באמצעות חינוך, הסברה, ודיונים פתוחים במשמעויות האתיות, החברתיות והתרבותיות העולות מכך .

חדשנות - למידה בין תחומית

הנושא הבין - תחומי זוכה כיום להתייחסות הולכת וגוברת, הן במוסדות החינוך והן באקדמיה.

נעשו תכניות, ובעקבותיהן ניסיונות יישום על שילוב מדעי הטבע עם ידיעת כדור הארץ (לדוגמא מים), או בין אמנות למדעים מדויקים
(כגון אדריכלות המשלבת אמנות וגיאומטריה).
אל כיום קהל היעד הוא מורים ומרצים.
איך תהפוך הדרישה ללמידה בין תחומית לנחלת הכלל ?
מהן הדרכים לעורר את המודעות לחשיבות הנושא ללומדים מכל גיל ?
בנוסף, האם ניתן ליצור גופי ידע להיכרות עם הנושא וכבסיס ללמידה אוטונומית גם מחוץ לכותלי בית הספר ?
אירועים בין תחומיים יכולים להביא אל הרחוב ומרכזי הערים והתקשורת את הידע החדש.

הנחיצות בהעשרה מסוג זה גוברת על רקע תקופתנו: כיום מעמיק הפער בין מקצועות ותחומי עניין המנותבים לתכליתם הבלעדית של מומחים בשטח. העלאת המודעות הזמינה ביותר היא אירוע חדשותי המשלב מספר תחומים, כפי שקרה לאחרונה בתחום הרפואה, התזונה והחקלאות, סביב ההנדסה הגנטית המקשרת בין שלושתן. החקלאות המודרנית משולבת בידע גנטי, ההופך ומשנה את צבעם וטעמם של תוצרי הפרי והירק, והתזונה המשלימה מתמזגת עם גלולות בית המרקחת. הרפואה כבר מפעילה ידע שפותח בתחום הביוטכנולוגיה, היא הדוגמא השנויה במחלוקת של שיבוט בעלי חיים. יתרה מכך, אם התפתחות הביו-טכנולוגיה משיקה לבעיות אתיות כפי שקורה בנושא השיבוט, נוצר עניין מיידי במפגש הבין תחומי
בין מדעי החיים לדיסציפלינות של הגות ומוסר, ומתרחבת הדרישה ללמידה בין-תחומית אינטנסיבית.
בצד התחומים המובהקים שהם ברי שילוב (ביולוגיה/ הנדסה; חקלאות/ גנטיקה; תזונה/ כימיה),
ניתן למצוא דוגמאות גם בתחומים הומניסטים כגון ספרות/ היסטוריה/ אמנות.
מאז התקופה הקלאסית מוכרת הזיקה האמיצה בין התרבויות המתחלפות לבין התמורות ההיסטוריות.

הרקע ההיסטורי חיוני להבנת היצירה כגורם המצמיח התפתחויות ושינויים מקבילים באמנות התקופה. הבנה עמוקה של השפעות הגומלין בין התחומים מעמידה בפרופוציות הראויות את הלמידה והמחקר, במקום העיוות בשיטת הלמידה הנהוגה, במקטעים הרמטיים ונבדלים זה מזה. חבל להכיר את ה"גרניקה" של פיקאסו כניספח אגבי בלימוד תולדות מלחמת האזרחים בספרד. או להיפך, להכיר "על קצה המזלג" את עליית הפאשיזם, תוך כדי למידת הציור המופשט של פיקאסו וה"גרניקה" בפרט.
נראה כי הלמידה הבין תחומית מרחיבה את אופקי המחשבה ואת המבט הגלובאלי על הידע המצטבר,
ובד בבד מעמיקה את המודעות לתהליכים אקטואליים. טיפוח גישה זו עשויה לספק כלים להתמודדות עם האתגרים של ימינו.

ארבע רשויות

מאז העמדת מבנה המשטר על "שלוש רשויות" בימי המהפכה הצרפתית,
נוהג העולם החופשי להפריד בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, כתשתית לכל מדינה דמוקרטית. שמירת האיזון ביניהן דורשת התמודדות מתמדת וחינוך האזרחים לערנות ולפעילות אקטיבית מתמשכת כדי שהאיזון לא יופר.
מלבד מקרים קיצוניים בהם נוצלה פתיחות הדמוקרטיה למטרות כוחניות, חרף הבעיות זהו הפיתרון הטוב לפיזור הכוח הרודני, וגם אם אינו פתרון אידיאלי, לפחות הוא בגדר "הרע במיעוטו".
עם זאת, הגיע הזמן אולי לפתח התייחסות מחודשת לחשיבה המדינית הוותיקה. הצורך בשינוי עולה ולו גם מהטעם הפשוט שמחשבה מדינית זו, אשר נהגתה בין היתר ע"י מונטסקייה, נהגתה במאה ה-18. כמה השתנה העולם מאז התקופה המלוכנית והפיאודלית, שאותה פרצה תורתו של מונטסקייה בביקורתו המעמיקה.[לינק לויקיפדיה, הפרדת רשויות]
מכל בחינה שהיא -
מדינית,
דתית,
חברתית,
מדעית,
אמנותית - עברה האנושות למציאות שונה בתכלית, תוך התנסויות הסטוריות עקובות מדם.
עידן ההייטק, שאפילו לא עלה בדמיונם של אנשי חזון מלפני 250 שנה, הוא המאפיין המובהק ביותר של המציאות החדשה, המבדיל אותה מכל קודמותיה. הגלובליזציה צברה תאוצה באמצעות התקשורת המקוונת וגברה המודעות לשיתוף פעולה כלל-עולמי במאמץ לתיעול נכון של המשאבים. תהליכים אלה יכולים להוות תמריץ לחשיבה חדשה על כוחה של התקשורת כגורם שלטוני.

הרחבת המסגרת המשטרית משלוש לארבע רשויות, כאשר הרביעית היא הרשות המתקשרת
(על משקל "רשות השידור", במלוא מובן המילה).
הפרדת הרשות המתקשרת מן הרשות המבצעת יכולה לתת לעולם ההסברה את המקום שזו תופשת כבר ממילא באופן מעשי.היכולת להשפיע, הנתונה בידי התקשורת, פותחה בימי רפובליקת וואימאר, שגייסה את הקולנוע, הצילום, הרדיו, תאורת השילוט, אמצעי ההגברה בכנסים המוניים לטובת אינטרסים עסקיים ומדיניים שהפעילו מנגנוני פרסומת ותעמולה לשם שליטה על דעת הקהל. לרוע המזל, מנגנונים אלה אומצו ושוכללו באופן ציני בידי הרייך השלישי.
כיום,
על רקע מציאות יותר מפוכחת, ניתן לרתום את כוח התקשורת למקום הראוי לה, כאשר היא עצמה תהיה נתונה לבקרה ציבורית, כמו שלוש הרשויות שמאזנות זו את זו. מודל שלטון דמוקרטי מסוג זה יבטיח שמירה על פרופורציות הן בתוך מעגלי ההסברה/התעמולה עצמם, והן בבלימת התפתחות כאוטית של גוף שהולך וצובר כוח השפעה הנתון בינתיים לחסדי המקריות.
ככל רעיון חדשני, טבעי שדגם ממסדי שונה יעורר הסתייגויות, חששות וחוסר אמון. אך מוטב אולי להקדים תרופה למכה, במקום לצפות למשבר, שיחשוף מאליו את העוצמה שיש בידי המשתמש בכלים הטכנולוגיים להעברת מסרים ספונטניים כרצונו. משהו מהטעם הזה מוכר לנו מהדוגמה האבסורדית של הבהלה ההמונית שאחזה בתושבי ניו יורק בשנת 1938, עם שידור הידיעה הבדיונית (בתשדיר של ה. ג'י וולס) על פלישת אנשי המאדים לכדור הארץ.[לינק לויקיפדיה, "מלחמת העולמות"]